צור קשר כתבות אודות
חבר קיים התחבר | חבר חדש הרשם
כתבות ומאמרים - מבנה הסיגר
 

הסיגר - איך הוא בנוי?

סיור מודרך על פני הסיגר ובתוכו

מאת יעקב שקד

 


קודם כל, בקצרצרה, על שלושת הסוגים העיקריים של סיגרים, מן ההיבט של הייצור. זה יחסוך הרבה שאלות בהמשך. סיגרים, זאת יודעים הכל, עשויים מטבק. חובבי סיגרים יודעים שהם עשויים רק מטבק. לפחות אלה העשויים לגמרי ידנית. יש גם סיגרים העשויים חלקית באופן ממוכן ויש כאלה העשויים רק במכונה. סיגרים העשויים ידנית מיוצרים רק מעלי טבק שלמים, מה שקרוי 'לונג פילר' (Long Filler). סיגרים העשויים חלקית במכונה עשויים גם מחלקי עלים ומקציץ עלי טבק. מרבית הסיגרים העשויים רק במכונה מכילים בתוכם קציץ עלי טבק בלבד, אבל העטיף שלהם מכיל לפחות חומר זר אחד, דבק. העטיף של סיגרים אלה עשוי מעלי טבק טחונים, המעורבבים בדבק מיוחד ומעובדים כך למין נייר הנראה כמו עלה טבק.

 

אנו נעסוק כאן בסיגרים העשויים ידנית, רק ידנית ולגמרי ידנית. זהו. עכשיו למבנה הסיגרים.

 

הסיגר בנוי משלושה חלקים -

העטיף - Capa בספרדית, Wrapper באנגלית

האוגד - Capote בספרדית, Binder באנגלית

המילוי - Tripa בספרדית, Filler באנגלית

 

העטיף

עלה העטיף הוא "עלה הכותרת" של הסיגר. בלי עטיף מושלם אין סיגר טוב. העטיף המושלם עשוי מהנבחרים שבעלי הטבק. עליו להיות כמו מתעמלת אולימפית - חזק, גמיש ויפה. למה נחוץ היופי אני מסרב להסביר. החוזק נחוץ כדי להחזיק את כל הסיגר, והגמישות חיונית כדי שהעטיף יוכל לעמוד בשינויים החלים בנפחו של המילוי עם שינויי הלחות. לעטיף גם חלק בהבטחת בעירה עקבית ואחידה של הסיגר.

מאחר שאיכות עלי העטיף היא מכרעת לאיכות הסיגר, השיחים המיועדים להניב את המשובחים שבעלי עטיף מגודלים בקפדנות יתרה עוד יותר מכרגיל לגבי טבק משובח. הם קרויים 'קורוחוס' (Corojos) - כי כך נקראים המטעים המגדלים עלי עטיף. הם מגודלים בתנאי פינוק מיוחדים, מתחת לכיסוי של בד אוורירי המתוח על עמודי עץ גבוהים. כיסוי הבד, הקרוי 'טופאדו' (Topado - מכוסה), מצמצם את כמות אור השמש שהעלים סופגים ומבטיח שהם יהיו חלקים, משיים, ומעודנים, שאם לא כן העלים יתפתחו טוב מדי ויהיו עבים וגסים מכדי לשמש כעלי עטיף. נו, יפה שלא מורחים עליהם גם שמן שיזוף כמגן...

העטיף קובע גם את הופעתו החיצונית של הסיגר ומהווה גורם רב משקל באיכותו הכללית. הוא, זה ברור, החלק היקר ביותר בסיגר. הטובים שבעלי העטיף, ואין כמעט חולק על כך שהם באים מאיזור וואלטה אבאחו שבקובה, בכלל, וממטעיו של דון אלחאנדרו רובאינה הקשיש, בפרט. לסיגרים המיוצרים, ידנית, במקומות אחרים, משתמשים בעלי עטיף המגודלים באקואדור, ברזיל, הונדוראס, מקסיקו, ניקרגואה, סומטרה, קאמרון, קונטיקט - ארה"ב, וקוסטה-ריקה.

עלה העטיף של הסיגר המשובח יהיה חלק הן למראה והן למגע וללא "עורקים" בולטים. הוא ייראה "חי". צבעו יהיה אחיד לכל אורכו בלי כתמים, בהרות ופגמים. גם הגוון של כל הסיגרים, באותה תיבת סיגרים, צריך להיות מאותה "משפחה". הבדלי גוון מהותיים, בין סיגרים מתיבה אחת, מעידים על דופי במקצוענותו של היצרן, או על יחס זלזלני, וסביר להניח שהיחס הזה בא לידי ביטוי גם בתכונות אחרות של הסיגרים מתוצרתו.

 

האוגד

האוגד הוא הפועל השחור. תפקידו חשוב אבל לא רואים אותו. הוא "קו ההגנה השני" שמתחת לעלה העטיף. זהו עלה גס למדי, חזק, גמיש. לאוגד משתמשים בשני חלקיו של העלה, ממנו הוציאו תחילה את העורק הראשי הגדול שמחלק אותו.

 

המילוי

המילוי הוא גוף הסיגר. במיטבו הוא עשוי עלי טבק שלמים, סדורים ביד לאורך הסיגר, כך שהעשן יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך והוא אחיד בטעמו לכל האורך.

סיגרים, כמו קוניאקים, וויסקי'ס ויינות טובים, הם בלנד'ס. לא רק בכך שהעטיף, האוגד והמילוי עשויים מעלים שונים מגידולים שונים ומסוגים שונים, אלא שאף המילוי עצמו עשוי מבלנד, בדרך כלל של עלי 'סֶקוֹ' - המעניקים טעמים וארומה ובלשון המקצוענים - Sabor I Aroma, עלי ווֹלָאדוֹ - האחראים על הבעירה - Combustibilidad - הטובה והעקבית, ועלי לִיחֶרוֹ - האחראים על צד החוזק - Fortaleza. איכות הסיגר תלוייה בעיקר בהרכב הבלנד הזה. בבלנד איכותי העלים תורמים זה לזה ומשלימים זה את זה. ממש סינרגיה, שבה סכום המרכיבים ביחד גדול מסכום ערכיהם בנפרד. את הבלנדים הנהדרים של סיגרי ה'קוהיבה', למשל, יצר אדוארדו ריברה, המאסטר בלנדר האגדי, עוד לפני שפידל קאסטרו נפל בשביים.

 

יפה. ואיך בונים מזה סיגרים?

המאסטר בלנדר מפקח על תהליך יישון העלים השונים בעין אוהבת ומנוסה ורק עלים שהגיעו לשלמות ברמה של הליגה הלאומית נשלחים אל הליגה (Liga - מחלקת הבלנדינג, יצירת תערובת העלים). הליגה היא מקום אפוף מסתורין ואמצעי בטחון חמורים, לבל תשזוף עין זר או מתחרה את המתרחש. כל יצרן סיגרים מגן בקנאות על ההרכבים הסודיים שלו, שהינם, בעצם, מתכוני הצלחה מוכחים. מכאן, ממאורת הכשפים, נשלחות אל כל טורסדור - אמן גלגול סיגרים - חבילות בלנדים שדי בהן לייצור חמישים סיגרים מכל מנה.

הטורסדורים, היושבים בגאלרה (Gallera - אולם ייצור הסיגרים), כשהם מדורגים על פי רמת מומחיותם, יוצרים את הסיגרים השונים במידות השונות. במידה שגדולה מומחיותו של הטורסדור גדולים יותר הסיגרים שנותנים לו לייצר. הטורסדור, מצוייד רק בלוח עץ כמשטח עבודה, בסכין הצ'אבטה, בגיליוטינה לחיתוך רגל הסיגר למידתו הסופית ובצנצנת של דבק צמחי. אבל אלה הינם אך עזרים לכלים הנפלאים באמת שלו, עשר אצבעותיו.

הטורסדור לוקח את עלי המילוי, לוחץ אותם בידו, ומקפל-מגלגל-מהדק אותם לאורכם לבאנץ' (Bunch - אגד), מה שמבטיח את מעבר האויר והעשן. השיטה הזאת נקראת ליברו (Libro ספר) משום שאם חותכים סיגר כזה לאורכו העלים נפתחים כמו דפיו של ספר. פעם, אגב, עשו גם סיגרים שנקראו Entubar - בשיטת הצינורות (Tubo - צינור). חמישה עד שמונה עלי מילוי היו מגולגלים בתוכם בצורת צינורות בודדים, צרים, מאוגדים באוגד ועטופים בעטיף, מבנה שהבטיח בעירה איטית במיוחד ושאיפה אידיאלית. כבר לא עושים זאת כיום כי ההשקעה, מבחינת הזמן, גדולה מדי. אבל, יש לי בהיומידור שלי, סיגר אחד שטורסדור ותיק ומנוסה יצר בעבורי בבית-החרושת החדש 'וגרוס' שבפינאר דל ריו. מנהלת בית-החרושת ביקשה ממנו להכין לי סיגר טוב ולנגד עיני המשתאות האיש התחיל לגלגל את עלי הטבק לצינוריות דקות. אמרתי, בהתפעלות, "אסטו אס און אנטובאר," והאיש ממש התמוגג מזה שה"גרינגו" יודע מה זה. כשאעשן את הסיגר הזה, אדווח על החוויה הנדירה. הקיפול-גלגול-הידוק הזה של עלי הטבק יכול להתבצע, כראוי, רק בידי אדם. בדרך כלל משמשים למילוי שלושה סוגים של עלים, שהם הבלנד המיוחד לסוג  הסיגר המסויים הזה. בסיגרים עבים משתמשים, פשוט, בעלים גדולים יותר, ולפעמים, גם בעלה רביעי. בסיגרים קטנים ודקים יהיה די, במקרים רבים, בשני עלים בלבד. עלי הליחרו והוולאדו הם העלים החיצוניים בגלגול הזה ועלי הסקו - שפירוש שמם הוא אמנם יבש, אבל הם דווקא בעלי טעם עשיר - הכהים ומלאי הטעם, שמקורו בשמנים הארומטיים שבקרבם, יהיו בחלק הפנימי של הסיגר.

היחס בין כמויות העלים השונים הוא הקובע את טעמו של הסיגר - 'מלא' (Full Bodied), מיילד (Mild - מתון), וכולי. מכאן נקל להבין שאם רוצים לייצר סיגר שטעמו "מלא" יותר, יש להשתמש ביותר עלי סקו ולסיגרים מתונים יותר בפחות סקוס וביותר ליחרוס ווולאדוס. בסיגרים הקטנים והדקים אין, בדרך כלל, עלי סקו.

הטורסדור מכין את עלה האוגד, הוא חותך אותו לשניים, מרחיק את ה"עורק", הראשי ומניח את שני החצאים כשהם חופפים מעט זה מעל זה. כעת הוא מניח את עלי המילוי על עלי האוגד, ומגלגל-מהדק את הכל לגליל. זהו שלב קריטי שבו באה לביטויה המכריע מומחיותו של הטורסדור, כי אם עלי המילוי לא יגולגלו כראוי, וחלקים מהם יהודקו מדי, האויר והעשן לא יעברו בהם כשורה. התוצאה תהיה סיגר "קצר נשימה" שנדרש מאמץ כדי לעשנו, מה שעומד בניגוד גמור לנינוחות ולחוסר המאמץ שהם ביסוד ההנאה מסיגר טוב. ואל ייקל בעיניך עלה האוגד ה"פּוּשטִי", בעצם הוא, ולא עלה העטיף הזוכה במרב התהילה, זה שמחזיק את הסיגר בצורתו. עם סיום גלגול האוגד הטורסדור מקצץ את עודף העלים ב'ראש' הסיגר, ומקנה לו צורת כיפה מרובעת או מעוגלת.

כעת מכניס הטורסדור את הבאנץ', האגד, המגולגל הזה לתוך חלקה התחתון של תבנית עץ (Mold), דו-חלקית, שבה מגרעות מעוגלות, כצורתו הסופית של הסיגר, וסוגר מעליו את חלקה העליון. כאן נכנס  לתמונה מפעיל המכבש הנוטל את התבנית ומהדק אותה במכבש בורג. כחלוף כמחצית השעה הוא ישחרר את התבנית מן המכבש, יפתח אותה, יהפוך את האגד שבפנים ויחזור שוב על התהליך למשך חצי שעה נוספת. משך הכבישה שונה מיצרן ליצרן והוא נע בין ארבעים דקות לשעה.

בתום הכבישה חוזרת התבנית אל הטורסדור. הוא מוציא את האגד, המהודק היטב לצורתו הסופית של הסיגר וחותך מחלקו האמצעי של עלה עטיף גדול רצועה ברוחב כששה סנטימטרים ובאורך כשלושים סנטימטרים. הסיגר מונח, באלכסון, על העטיף כך שה'רגל' שלו תהיה על קצה העלה שהיה רחוק מגזע הצמח, והוא עדין וקל יותר, מה שמבטיח "פאפים" ראשונים קלים ועדינים יותר. מכאן מגולגלת רצועת העטיף, אלכסונית, בגלגול מהיר ומיומן, על הסיגר ה"עירום", עד לקצה הראש שלו, באופן ששוליה חופפים זה מעל זה כסנטימטר.

הלחות הטבעית של העלה מדביקה ומהדקת אותו על עצמו כך שהעיטוף לא מתפרק. או קיי, עכשיו הסיגר עטוף יפה חוץ מסרחי העודף שבשני הקצוות. בעודף, המחושב מראש, שנותר בצד של ה'ראש', מבצע הטורסדור חיתוכים מהירים אחדים וחיתוך אחד זהיר, המותירים, בקצה עלה העטיף, חתיכה מחומשת כזאת, המחוברת בקצה הצר שלה, לעלה העטיף. כעת הוא טובל את האצבע המורה בדבק צמחי חסר טעם וריח, מריחה מהירה, שלוש תנועות קיפול-הדבקה מקצועיות ומהירות כל כך שהן נתפסות בקושי בעין, ותוך שניה החלק הזה מולבש ומודבק על קצה הסיגר כך שהוא סוגר אותו באחידות חלקה מכל עבריו.

שיטה סגירת ה'ראש' הזאת נקראת באנדרה - דגל. בשיטה זאת משתמשים טובי הטורסדורים בטובי הסיגרים, וכל העטיף, על ראשו, עשוי מיחידה אחת.

בשיטה הנפוצה יותר לסגירת ראש הסיגר בקאפ חותך הטורסדור חתיכת עלה עטיף קטנה ועגולה כמטבע ומדביק אותה בעזרת דבק צימחי חסר טעם, ככיפה, כשהיא חופפת על ראש הסיגר ומעל לקצה העטיף, כדי להבטיח שהעטיף לא ייפרם. יש עוד שיטה הקרויה 'זנב חזיר', 'צמה' או 'ראש מסולסל', ובה נלקחת חתיכה גדולה יותר של עלה עטיף לכיפה והעודף שלה מגולגל בין אצבעותיו של הטורסדור לצורת זנב קצר ומסתלסל. אפשר לראות את זה, למשל, באספסיאלס של 'מונטכריסטו', באספסיאלס של 'חואן קלמנטה', ובלנסרוס של 'קוהיבה'.

חלקו ה"מלא" והעשיר יותר של עלה העטיף נמצא בחציו האחורי של הסיגר, מה, שגם הוא, יגרום לכך שטעם הסיגר יהפוך להיות מלא ועשיר יותר עם התקדמות העישון. הטורסדור מניח על הסיגר את חלקה השטוח של הצ'אבטה שלו ומגלגל אותו על משטח העבודה כדי להבטיח את אחידות מבנהו.

לבסוף, כשהכל עשוי לשביעות רצונו, מכניס הטורסדור את הסיגר לתבנית מידה שבקצהָ סכין, הגיליוטינה יורדת, קוטמת את החלק הקדמי ה"פרוע", של ה'רגל', למידתו התקנית של הסיגר, מזל טוב. סיגר נוסף נולד.

 

התמהיל והמבנה

תמהיל עלי הטבק, ה"בלנד" שלהם, הוא הקובע את טעמו של עשן הסיגר ואת הארומה שלו, את קצב הבעירה שלו ואת אחידותה. גם הטוב שב"מגלגלים" לא יצליח להוציא מתחת לידיו סיגר טוב מתמהיל לא טוב. תמהיל טוב יניב עשן טעים ונהדר, ובעירה איטית ואחידה, כראוי.

מבנהו של הסיגר קובע את איכות הבעירה ואת איכות השאיפה - Tiro - ממנו. המבנה תלוי, כולו, בטורסדור, ה'מגלגל'. הגלגול צריך להיות נאה, אחיד ומהודק במידה הנכונה לכל אורכו. סיגר שגולגל כראוי יבער באופן אחיד לכל אורכו, השאיפה ממנו תהיה נוחה, לא "לחוצה" מדי ולא "פתוחה" מדי, והיא תניב כמות טובה של עשן שהטמפרטורה שלו תהיה כזו של מים פושרים עד חמימים.

מאידך גיסא, תוצאתו של הידוק מופרז של עלי המילוי, תהיה סיגר "קשה שאיפה" או "סתום" (Plugged), שפירושו מאבק ממושך. צריך לעמול קשות כדי להפיק מסיגר כזה את העשן, והרי לא באנו הנה כדי לעבוד. ברור שהעשן יהיה קלוש וישא בחובו רק מעט מפוטנציאל הטעמים של עלי הטבק.

תוצאתו של הידוק רופף, לעומת זאת, תהיה שאיפה "קלה" מדי, אשר תניב עשן דליל ומלא אויר, שיהיה חם מדי וגס לטעם. הסיגר גם יבער מהר מדי והדבר הטוב, היחיד, בזה, הוא שהסיגר ייגמר מהר יותר. הידוק רופף עלול לנבוע לא רק מגלגול לא טוב, אלא גם מ"סיבון" במספר עלי המילוי שהיו אמורים להיות בסיגר, או בגודלם. האפר של סיגר כזה יהיה "פתותי" ויפול, מעצמו, על ימין ועל שמאל. תחושת סיגר שכזה בין השפתיים תהיה של משהו רכרוכי ודליל.

תוצאתו של הידוק לא אחיד - הדוק מדי בחלקים מסויימים ורופף מדי באחרים - תהיה בעירה לא אחידה שתגרום לכך שחלק מן הסיגר "ישיג" את האחרים, וברור שבתחרות שכזאת יש רק מפסידים. הידוק לא אחיד יניב סיגר "מרדני" שהשאיפה ממנו תהיה פעם קלה מדי ופעם קשה מדי. חוץ מזה, תוצאת כיסי האויר שנלכדו בו תהיה עשן צורב. בכל מקרה, לא תענוג גדול.

 

ועוד מלים אחדות על החבק

לא צריך לשכוח שיש עוד חלק בסיגר - החבק שלו. בעניין זה כתבתי כבר בגליוננו מספר 2. רק עוד שתי הערות לגבי החבק. האחת - החבק עשוי להיות אינדיקטור לגבי המקוריות של סיגרים, בעיקר קובאניים. בבתי-החרושת לסיגרים שבקובה, מדביקות החבקים (אני לא ראיתי שם מדביקים, רק מדביקות), עושות זאת במשך שנים רבות. הן אמונות מאוד על מלאכתן זאת ויכולות לבצע אותה, בשלמות, גם בעיניים עצומות. הסיכוי שמדביקה כזאת תפספס בהדבקה, כך ששולי החבק לא יחפפו בשלמות, הוא קלוש ביותר. אצל הזייפנים, לעומת זאת, הכל נעשה בחופזה, סביר שאין להם מדביקות מיומנות, ובמרבית המקרים הדבר ניכר בחבק. הוא, פשוט, לא מודבק בדייקנות. ראית סיגר קובאני שהחבק שלו מודבק ברשלנות ושוליו אינם חופפים? יש בהחלט מקום לחשד. והערה שניה - בדרך כלל מודבק החבק בדבק חלש למדי, שמאפשר ל"קלפו" בקלות, מבלי לפגום בסיגר. עם זאת, יש יצרנים שנראה כאילו הם נחושים בדעתם למנוע את הסרת החבק בכל מחיר! כך שמי שרוצה להסירו צריך להתכונן למאבק מסובך ולהצטייד במכשירים חדים. עם מה הם מדביקים שם, עם 'קרייזי גלו'? ולמה?

 

 


הכתבה נלקחה מתוך מגזין "סיגאר" -מגזין החיים הטובים
 www.cigarmag.co.il
 

 

 

אודותינו | החשבון שלי | כתבות | תקנון | שאלות נפוצות | שירות לקוחות

© 2018, דוידס סיגר . כל הזכויות שמורות